סיפור חיי יהודית סולניקוב (זר)
ארץ הולדת היא בולגריה . נולדה בשם סיניורה סולוניקוב לפני תחילת מלחמת העולם השנייה בהיותה בת שש , הגיע לבולגריה הצבא הגרמני , ילדים רבים ואזרחים בולגרים קיבלו אותם בשמחה ובאהדה והיא כמו שאר הילדים רצתה גם כן להשתתף בשמחתם ולקחה זר פרחים גדול ויפה והגישה להם היא הרגישה גאווה בכך אך כאשר אמא שלה ראתה זאת היא באה לקחת אות הצידה ואמרה לה :שאלו אנשים לא נחמדים והם רעים ליהודים . "בהתחלה לא הבנתי למה שלא יהיו נחמדים אלו הרי לא עשינו רע" ... משחזרת סבתא . את שאמרה לה אמא שלה , חשה והבניה כעבור שנה , כשגורשה עם משפחתה מעירה "סופריה" ( בירת בולגריה ) . כאשר גורשו הותר להם לקחת מעט מאוד דברים , רק דברים חשובים מאוד . לאחר שאספו את חפציהם העבירו אותם לפרובינציה ( לכפרים ) . הם נסעו ימים רבים ברכבת עד שלבסוף הגיעו לעירה קטנה ולקחו אותם במכוניות והם הוכנסו לבית ספר וישנו כמה ימים בכיתה בעלת ארבע קירות ." ישנו בכיתה כחמש משפחות " מספרת סבתא ישנו צפוף מאוד נהיה מלוכלך מאוד ישנו על הרצפה המטונפת וגם הארוחות לא היו סדירות , אך לבסוף , מצאו לנו פתרון למגורי קבע שהם היו בתים קטנים ולא נוחים . משנת 1939 עד 1940 כאשר המלחמה הייתה , גם סבתא ומשפחתה סבלו מהכיבוש הגרמני . הרבה זיכרונות יש לסבתא מהילדות , חלקם לא טובים וחלקם טובים . אבל סיפור אחד חרות בזיכרונה של סבתא , מקרה שמאוד כאב לה . סבתא מספרת : "זה היה בהיותה בת 9 אמי אשר חלתה , שכבה בבית חולים . ואני אשר הלכתי לבקרה עם דברים טובים , הלכתי ברחוב עם אנשים רבים סביבי , כאשר לפתע , התנפלו עלי קבוצת נערים בני 15 , התנפלו עלי והכו אותי בל גופי . כל גופי כאב אך נשמתי כאבה יותר ! כאב לי שהאנשים אשר עברו ברחוב לא התייחסו ולא עצרו בעדם . פשוט , לא היה להם אכפת "הרי אני יהודיה מגיע לי" ... בשנת 1944 הגיע הצבא הרוסי ושיחרר את הבולגרים מהגרמנים . ובאותו זמן ההתנהגות כלפי היהודים השתפרה לטובה . "זה היה נפלא לחזור שנית לבולגריה שאני הכרתי , אומנם בית ועבודה , היה קשה למצוא אבל הסתדרנו" ... אומרת סבתא . והיום אשר חיכו לו כל היהודים היה יום הכרזת המדינה אני זוכרת את השמחה שהייתה בבית כאשר שמענו לראשונה את הבשורה הזאת כולם שמחו וחגגו ולאחר כמה שבועות הרבה משפחות עלו ארצה יום אחד גם הגיע תורינו וגם אנו עלינו ארצה . מספרת סבתא כאשר היא הגיעה קבלו אותה יפה מאוד החברה הישראלית , סבתא הייתה מאוד נרגשת היות והיא לא הורגלה ליחס כזה מפני זרים . היא עברה עם משפחתה למחנה עולים אשר שכן "בפרדס חנה" . הם ישנו בתוך אוהלים בחוץ , ובאותה תקופה באו מעליות הנוער ובאו לשקם נוער לקיבוצים . סבתא נרשמה ועברה לקיבוץ בשם "רמת יוחנן" בעמק זבולון . זאת הייתה התקופה הכי מאושרת בחייה של סבתא . היא עבדה ארבע שעות ולאחר מכן למדה . לאחר שנה הקבוצה התפרקה וכל הורה בא לקחת את בנו . אך סבתא לא ויתרה והצטרפה להכשרה לקיבוץ בשם נועם . משם היא יצאה לצבא , ולאחר הצבא היא עברה לקיבוץ "אבוקה" השוכן בעמק בית שאן .בקיבוץ לא היה לה קל
